לראות לנגד עינינו את זיקנתם של הורינו וקרובינו זו דרך החיים. לקשר של ילדים המטפלים בהוריהם בזיקנה אנו נוטים לייחס באופן טבעי ביטחון ואמון בסיסי ביותר שלא מועלים בו בשום מחיר. אל תשלכני לעת זקנה, הנורמות אותם אנו סופגים עם חלב אם, הן שמייצרות מסירות ונתינה המאפשרת את תחושת ההוכרה על מי שאנחנו היום, אותה הזדמנות להחזיר תודה.
העדר מורה נבוכים בטיפול בהורה מביא אותנו לרוב לפגוש את העקרונות, הערכים, הפחדים והאני מאמין שלי. נאמנות ליחסי האמון הבסיסים בין ילד להורה כאשר הוא זקוק לכך בזקנה ובחולי מביאה אותנו פעמים רבות לויתורים רבים באורח חיינו לטובת רווחתו של ההורה. נאמנות זו לא מתיישבת עם מעברו של הורה מביתו לבית אבות, למוסד המזוהה עם בדידות, נטישה, הזנחה וזקנה אומללה. אז איך אנחנו כילדים החתומים על יחסי האמון והבטחון בקשר מול הורינו יכולים שלא לחוות את תחושת הבגידה מול ההורה כשמעלנו באמונו להיות המסורים, הדואגים והמטפלים בהם בזקנתם?
תחושת הבגידה המזוהה עם משפחות רבות המטפלות בהורים זקנים מתלווה הרבה לפני ההחלטה על מעבר לבית אבות. תחושת הבגידה נמצאת שם כשאנחנו בוחרים לנסוע לנכדים ולהקדיש להם את הזמן על חשבון זמן עם ההורה, ללכת לעבודה ולא לענות לכל טלפון של מטפלת או הורה שמתקשר עשרות פעמים ביום, להתארח בחג אצל חברים ולא לארח בבית ההורה. אותה תחושה היא שמביאה אותנו להתפשר על רווחתנו האישית לותר על זמן האיכות שלנו עם עצמנו, עם בני הזוג שלנו, עם הילדים שלנו ואף לותר על הבריאות תחת הסטראס של הטיפול והדאגה היום יומית.
אז אם הבגידה היא מעשה המועל ביחסי אמון שבבסיסם להטיב אחד עם השני איך האמון הזה לא נפער מול הורינו שכל מה שחשוב להם הוא שלנו, הילדים שלהם, יהיה טוב? שנהיה בריאים, שמחים ומאושרים. אילו היו מודעים ורואים אותנו קורסים תחת מעמסה של טיפול, מזניחים את עצמנו, מותרים על אורח חיים מטיב, האם היו מסכימים למצב הזה? האם זה מה שהיה משרה להם נחת?
התשובה ברורה לכולנו, בחירה בלטפל בעצמנו, להיעזר במטפל בבית או להחליט על בית אבות, כל חלופה שנבחר, היא בחירה נכונה וטובה כאשר אנחנו מרגישים שאנחנו מאבדים נאמנות לשפיות, לאורח חיים בריא, משפחתיות, מסירות ותחושת רווחה אישית. אם רק נהיה יותר קשובים לעצמנו וקודם כל נהיה נאמנים לעצמנו יהיה לנו הרבה יותר קל לשמור על יחסינו מול הורינו מתוך מקום של בחירה, הכלה ותחושת נתינה מבלי התניות שצובעות את מעשינו כנבגדות.
