מעבר לבית אבות סיעודי ברשת הביטחון של גולד פקטור

🚨 ארבעה ימים אני רואה את "האזהרה" – נשאר פחות מרבע טנק.

"אחר כך אמלא… יש לי עכשיו משהו חשוב יותר."
הנורה כבר מהבהבת, אבל אני עדיין משכנע את עצמי:
"רק עד לעבודה… מחר על הבוקר."

ואז אני נוסעת לתחנה עם מחשבה אחת בלב דופק:
"רק שלא יכבה לי עכשיו באמצע!"
מגיעה על אדים. לב דופק. "פוף… הגעתי."

🔁 נשמע מוכר?

כי בדיוק ככה – בדיוק כמו הסיפור הזה עם הדלק –
כמה שזה לא נשמע סוריאליסטי –
מגיעים להחלטה על בית אבות.

• קודם יש לך "רבע טנק":
  אמא מתחילה לשכוח דברים קטנים, אבא קצת פחות יציב על הרגליים.

• אחר כך – נדלקת הנורה:
  התקף קטן, נפילה, בלבול שמפחיד.

• את אומרת לעצמך:
  "נעזור, נסתדר, בינתיים יש את המטפלת…"
  אבל רק המחשבה על זה מפחידה…

ואז מגיע הרגע שבו כבר אין ברירה – משבר.
את רצה לתחנה הקרובה עם תקווה אחת: "רק שנגיע בשלום."

אבל…
📉 ההחלטה שמתקבלת מתוך חוסר ברירה לעיתים קרובות – לא הטובה ביותר.