עומס טיפולי, רגשי, מתח בין האחים סביב טיפול בהורה, דאגה יום יומית מה יהיה ואיך יהיה אלו ורבות אחרות הן תחושות להן שותפות משפחות שאנחנו מלווים בצמתי ההחלטה לבחון פתרון של בית אבות בשאיפה שבית האבות יסיר מהמשפחה את הדאגה לטיפול.
האם אופי המעקב והדאגה שונים בשלב שבו ההורה בבית וזקוק לסיוע עם או בלי מטפל לעומת השלב שההורה נמצא בבית אבות? האם בכלל אפשר להשוות?
הדאגה להורה בבית היא קודם כל סביב הנושא הרגשי של האחריות. לבד. היא נעה סביב פרמטרים כמו הצורך לבצע מעקב סביב תזונה ובדיקות, לדאוג לביקורי רופא, לדאוג לשינוע - לקחת ולהחזיר. במידה ויש עובדת זרה, יש התעסקות רבה סביבה, יש לוודא את מסירותה, לערוך ביקורות, לתאם, להעסיק, לפטר. בנוסף, יש לדאוג לתחזוקת הבית ולוודא שהוא מאפשר להורה חיים תקינים. בנוסף, האחריות על מכשור תומך גם היא של המשפחה: התאמת מיטה, מזרון, מזון, הליכון, כסא גלגלים. התייחסות לנגישות אלו הם דברים שאנחנו חייבים לוודא שמותאמים להורה ואני בטוחה שיש עוד הרבה מעבר שלא לדבר על כמה כל זה עולה למשפחה המטפלת בהורה סיעודי.
בבית האבות, אופי הדאגה שונה, יש למשפחה אחריות, אך האחריות הישירה לטיפול ולדאגה, נמצאת אצל הצוות המטפל. ההורה נמצא רחוק מסביבתו הביתית המוכרת. איננו יכולים לבקר מתי שנרצה, אין לנו מפתח ובכל הנוגע לניהול מצבו האישי-רפואי והתנהלותו ביום-יום, יש אנשים אחרים שדואגים לשלומו. הדאגה שלנו, היא רגשית יותר: כיצד נדע שמצבו הבריאותי איתן? האם הצוות המטפל מתייחס אליו או אליה יפה ובצורה מכובדת? האם הטיפול של גורמים מקצועיים ודיירים אחרים נותן לו מענה מבחינה נפשית-רגשית? האם הוא אוהב את האוכל? האם התרופות שלו מתאימות וניתנות במינון הנכון, האם הצוות משתדל להיטיב איתו, לדרבן אותו, ולא מוותרים עליו? כיצד הוא מסתדר מבחינה חברתית האם הוא לא מרגיש בדידות?
התשובה לשאלה מה יביא נחת למשפחה המטפלת בהורה סיעודי ורווחה נפשית לאיש המבוגר היא במציאות שהיא לרוב באמצע. לא ניתן לכמת ולהכליל לא בפתרון ביתי ולא בפתרון מוסדי. ישנן דאגות לטיפול ותמיכה בהורה בבית והן לא נעלמות במעבר לבית אבות. הן אולי משתנות בגלל שינוי הגורם האחראי אך עדיין משפחה תומכת נשארת משפחה שדואגת ליקר לה מכל.
