שיעמום הוא אחד הנושאים המשמעותיים ביותר בחיי המבוגרים בחברה המודרנית. לפניכם הראיון של גב' מריה כץ עם דר' גדי און, פסיכולוג, מרצה ומומחה מוביל בחקר תופעת השעמום בגיל המבוגר.
תופעת השעמום בגיל הזקנה היא סוגיה מורכבת מבחינה פסיכולוגית. עם הפרישה מהעבודה והצמצום בפעילויות חברתיות, רבים מהקשישים מוצאים את עצמם מתמודדים עם תחושות של חוסר משמעות וריקנות. מחקרים מראים כי שעמום מתמשך בגיל המבוגר עלול להוביל לדיכאון, ירידה קוגניטיבית מואצת ואף לתחלואה פיזית מוגברת. עם זאת, הפסיכולוגיה החיובית מדגישה כי זו גם הזדמנות לצמיחה אישית ולמציאת עניין בתחומים חדשים שלא פעם מהווים אחת הסיבות לשינוי סביבת דיור במעבר למסגרת דיור מוגן או בית אבות.
שוחחתי עם דר' גדי און פסיכולוג, האיש הכי פחות משעמם שיש בעולמות הזיקנה, חוקר תופעת השעמום, מומחה לשעמום בגיל הזקנה. מרצה חבר סגל ההוראה באוניברסיטה הפתוחה, עורך סדנאות "שיעמומהוליק" בררנו למה הוא הקדיש מקום דווקא לשיעמום בגיל השלישי. שוחחנו על כיצד שינוי סביבת מגורים, כמו מעבר לדיור מוגן או בית אבות, יכולה להשפיע על תחושת השעמום? על התפיסות הפסיכולוגיות להתמודדות עם שעמום והפיכתו למנוף לצמיחה אישית ועל חשיבות הרשת החברתית והמשפחתית בהפגת תחושת בדידות ושעמום. ד"ר און חלק תובנות מחקריות עדכניות והציע כלים פרקטיים לשיפור איכות החיים בגיל השלישי. המאמר הוא עבורכם בין אם אתם מתמודדים עם אתגרי הגיל השלישי בעצמכם, מטפלים ביקיריכם, או פשוט סקרנים להבין טוב יותר את הנושא.
למה לחקור את תופעת השיעמום דווקא בגיל השלישי ?
כיון ששיעמום הוא אחת התופעות הרחבות ביותר, אחד המקומות בהם היא מופיע היא הגיל השלישי ולכן יש מקום מיוחד לחקור אותה. אנחנו מכירים את התופעה מגיל הילדות ומגיל ההתבגרות, אפילו יש הורמון שבגיל ההתבגרות קשור לשיעמום. אבל על שיעמום בגיל השלישי פחות שומעים שומעים יותר על בדידות.
מה זו תופעת השעמום בכלל?
שבתרבות שלנו מקובל קצת להכחיש את השעמום וקיימת התפיסה שרק מתבגרים וילדים משועממים, לכן אחת הדרכים להתמודד איתה זה קודם כל לתת מקום לחוויה של השעמום. חשבו עליו על השיעמום שהוא דבר קטן וחולף אבל יש כיום הבנה שכחלק מההתמודדות עם בדידות, וחוסר אונים צריך לתת מקום לצלע השלישית והיא שעמום.
אתה יכול להסביר מהי חווית השעמום?
החוויה של השיעמום היא חוויה שנחוות כחוויה "שלילית" היא שונה לחלוטין מבטלה או מנוחה כלומר אם זה נעים זה לא שיעמום.
שעמום זה מצב שהיית רוצה להיות יותר – יותר עסוק, יותר מתרגש, יותר מסתקרן ואתה לא יודע איך וזה חוזר על עצמו וזה מתסכל. וזה בהכרח דבר מציק. בתרבות שלנו זה מקבל משנה תוקף כי ביהדות הקונוטציה של בטלה היא שלילית אף אחד לא מלמד אותנו מה לעשות שכלום לא קורה. בגיל השלישי יש ואקום ואנשים לא יודעים מי הם בלי ה"עבודה" אז יש פה גם שאלה זהותית.
רוב האנשים עובדים במשהו וזה הופך להיות לא רק מה אתה עושה כדי להתפרנס אלא "מי אתה?" השאלה "במה אתה עובד" היא שאלה של זהות, משמעותה צריך אותך אתה נהנה מהעשייה וביום הפרישה לא שואלים אותך את דעתך?
חשוב להתייחס אל השעמום כאל אתגר ולא עונש.
מקום נוסף בו נחוות חוסר המשמעות והשיעמום אצל אנשים בגיל המבוגר הוא כשאחד מבני הזוג הופך למטפל של בן הזוג השני וכשהוא לא צריך יותר לטפל נוצר ואקום, כי תפקיד המטפל נלקח והוא הולך אחורה.
במחקר בדקנו את תופעת השיעמום והאם יש קשר בין השעמום לבין זמינות של פעילויות. ומצאנו תופעה שקיימת גם אצל מתבגרים. אומנם אם לא יהיו אפשרויות בכלל זה כמובן ישפיע על רמת השיעמום, אבל חשוב לציין כי השאלה של השעמום לא קשורה למה יש? אלא קשורה לחיבור בין האפשרויות הקיימות לבין העולמות הפנימיים. האדם צריך לעשות את החיבור והשאלה באיזה מידה הוא לוקח על עצמו את האחריות. המטרה בפעילות היא לא להעביר את הזמן. הרבה בני משפחות חושבים שהפתרון הוא למלא את הזמן שיהיה במוסד בריכה וברידג' צריך לזכור שעצם קיום פעילות לא עוזר לי למצוא משהו בשבילי.
יותר חשוב מה אני רוצה לעשות?
הדרך הנכונה היא לא לחפש דרך להעביר את הזמן אלא להסתכל אחורה ולמצוא חיבור לדוגמה תחביב שאהבת, משהו שרצית לעשות ולא היה לך זמן לעשות. משהו מספיק רציני. הטענה – אין לי שום דבר , לא עשיתי שום דבר, שום דבר לא מעניין אותי היא אף פעם לא האמת.
סיפור לדוגמה על אישה בדיור מוגן, אישה סקרנית שרוצה לעשות משהו והיא לא מוצאת מה לעשות, דיברנו בקצרה כדי להבין מה היא
עשתה? התשובה היתה "שום דבר", היא היתה בבית ובישלה, נשאלה השאלה מה אפשר לעשות עם זה. הצעתי להביא משהי שתכין איתה ספר מתכונים. זה היה חיבור מדהים, זה פנאי שמטרתו לא להעביר את הזמן מול הטלוויזיה אלא זה הוא פנאי רציני הוא לא רק נותן הוא גם לוקח.
במקום לשאול מה החיים יכולים לתת לי לשאול מה אני יכול לתת – משפט של ויקטור פרנקל – מה אני צריך לתת?
התהליך הזה הופך למשהו משפחתי, על זה אנחנו מדברים. לעשות פרויקט של חודשים ולהביא אותי לחיי היום יום. היום במסגרות נותנות פעילות וחסרה חוללות עצמית והדיירים חווים חוסר חיבור.
חשוב לעשות הבחנה בין מקרים שאפשר לעזור לאלה שאי אפשר בגלל מחלות למנהן.
חשוב במקרים בהם אפשר לעזור לכבד את האדם המבוגר ולזכור שעול החיים הוא עדיין עליו ותפקידנו הוא לחבר אותו, אבל לא להביא לו מוצרים מוגמרים. לא לקחת אותו למשחק ברידג' אלא לחבר אותו למשהו מהחיים שלו.
בקהילה אנשים רוצים להעלות את רמת הפעילות ושולחים את האדם המבוגר לפעילות במרכזי יום, נוצרת חוויה אישית שהיא לא שלמה, במקביל יש הרבה אנשים שמתכנסים פנימה והם לא רוצים ללכת. המטפלים העקריים שומעים את התשובה החוזרת של ההורים של "לא! לא!" נורא קל להיכנס לדיאלוג שהוא כמו "לנסות לפצח אגוז קוקוס" זה קשה כי אדם מבוגר בוחן הצעות וצריך להחליט מה מתאים לו והוא לא יודע מה מתאים לו זה מזכיר שבחור צעיר שואל במה אני אעבוד? מה אני אעשה בחיים שלי? ושום דבר לא מתחבר אליו. כי זה צריך לבוא מתוך התנסות. ולכן צריך להבין מה עניין אותו בעבר בילדות לאורך חייו, מה עניין אותו בתקופה מסויימת, ומתוך שם לבנות משהו, התהליך הזה דורש מיומנות.
נראה שאף אחד לא מלמד את הילדים לתמוך בהורים בזקנה, חלק ממה שעושה ד"ר גדי און זה את זה. אפשרי להעזר בו, באיך למצוא את החיבור בין העבר לעכשיו. הוא מסתובב ומרצה ועוזר במציאת ההקשרים. בסופו של דבר זה לא יכול להיות איש מקצוע שיושב עם האדם זו חייבת להיות המשפחה.
לא תמיד שעמום זה באמת שעמום
בלא כל פעם וזה נכון לגיל השלישי וזה נכון לילדים ומתבגרים, לא תמיד "משעמם לי" זה באמת משעמם לי. כשאדם לא מוכן לתת מעצמו כדי להתחבר בד"כ עומד שם ברקע כעס או תסכול, אכזבה אולי הרגשת נטישה הוא מרגיש שהם רוצים לסגור אותו לשים אותו בפעילות ו"לפתור את הבעיה" ובעצם האמירה החוזרת של משעמם לי זה מזמין דיאלוג ולא למצוא עניין ופעילות.
פגשתי הרבה אנשים שנמצאים במקום בו יש הרבה פעילויות והם לא מתעניינים בכלום, זו קריאה לעזרה שמישהו ידבר איתו, ישים לב, הרבה פעמים זה נובע מהרגשה שהאדם מרגיש מוזנח.
פוגשים בגיל המבוגר גם אנשים שחווים תסכול ואי השלמה ביחס לעצמם. אנחנו רואים שזה תהליך פסיכולוגי, אם אדם מרגיש שלא יאהבו אותו, אלא אם הוא מסתכן פגיע וחלש. חווית קורבנות והתקרבנות נפוצה מאוד בגיל הזה. לא באופן מודע אדם חושב שלא יאהבו אותו אם הוא יהיה שמח ומבסוט. הפתרון הוא לא לקנות את הסיפור הזה ולשמוע שהוא אומר: אני מרגיש שלא מסתכלים עלי ולא שמים אלי לב.
הטרנד העולמי מטפל בתופעת הבדידות - האם יש ממשק בין בדידות לחווית השיעמום?
התשובה של ד"ר און היא שזה אחד לאחד. כמו שאדם יכול להיות בודד ומוקף באנשים. באותו מידה אדם יכול להיות מוקף פעילויות ולא מחובר. האופן שבו אנחנו משתמשים באנשים אחרים כדי להחזיק אותנו שלא נשקע ביאוש וחוסר משמעות הקשר הזה הוא אותו קשר. להרגיש שאין פה שום דבר בשבילי לעשות זה להרגיש בודד.
בלי פשרות, רק בתי אבות מומלצים
אנחנו עובדים רק אל מול פתרונות דיור שיודעים לתת את חווית השירות המובילה לאיכות חיים הראויה לדיירים בגיל המבוגר. מבחינתי, אין שום מדד אחר, מעבר ליכולת להעניק לדיירים ולמשפחותיהם את רווחת החיים לה הם ראויים בגיל הזקנה. לכן, אתם תקבלו רק הצעות לבתי אבות שעומדים בתו איכות של גולד פקטור
מה הציוד הפסיכולוגי שאדם צריך בגיל השלישי כדי לא לשקוע לחוויה הזו
מריה אומרת נראה לי בלתי נמנע לחוות את זה בסוף החיים, זה כמו עצב, זו חוויה לא נעימה ובלתי נמנעת. ד"ר און מסביר אי אפשר לבוא לפסיכולוג ולבקש ממנו "תן לי כלי שאני לא אהיה יותר עצוב" השאלה האמתיתי היא "איך להתמודד ובאיזה כלים" אתה הולך לחוות בדידות, אין מה להכחיש. יש תקופות שיותר ויש שפחות, מה אתה עושה עם זה – השאלה הפסיכולוגית היחידה. דברים קורים אתה רק יכול לשאול את עצמך מה אני עושה. הפתרונות לפני שהם טכניים הם תפיסתיים.
הציוד הפסיכולוגי הוא
דבר ראשון הוא תחושת אמון בסיסי, תחושה שלא משנה איפה תשים אותי אני אמצא משהו בשבילי. תחושת אופטימיות. כך או אחרת בטוח אפשר. אם אתה בא בלי אמון אתה בא בחשדנות. מראש אתה פוסל.
איך יוצרים את האמון? המשפחה צריכה לעבוד בו ממש. אתה לא אומר "תראה כמה פעילות יש פה" אלא אתה נשאר אופטימי. הטעות הנפוצה בהתנהגות של משפחות היא שהם שוקעים עם האדם והולכים ל DOING הפתרון הוא האמון, להגיד בטוח נמצא כמו בדיאלוג עם כמו ילדים, אבל לא לדבר כילד לכבד את האדם ולתת תחושה שיהיה בסדר, זה בטוח יקרה.
דבר שני, ערך עצמי – אדם צריך לקבל מבטים מהסביבה, המשפחה והצוות המטפל שיש הו בתור אדם משהו שהוא טוב בו. משהו אחד זה מספיק אם הוא מחובר לסיפור החיים, זה יכול להיות אומנות הסטוריה מלאכת יד , פסלים קטנים מעץ, כל דבר, משחק חשיבה. הדרך להגיע לשם זה לדבר לתת לו תחושה שיכולים לראות עליו שיש משהו שהוא טוב בו, לא להתפרש לא לתת הרבה אפשרויות. אחד הדברים הוא לא לתת הרבה כי זה גורם ללכת לאיבוד כשיש הרבה אפשרויות.
מזכיר לי סיפור מרגש: אנחנו סוקרים את הדיירים עצמם ודיירת אחת סיפרה שהיא כבר לא עובדת. היא עבדה ברפלקסולוגיה והיא התמחתה בכאבי גב. בית האבות נתן לה חדר ופתחו לה קליניקה והיא טיפלה ברפלקסולוגיה באנשי הצוות. היה פה חיבור לעצמה. והתפקיד של הצוות והסביבה הוא לאפשר. לא לרוץ לחיצוני, להציע ואין כלום אין תגובתיות ובעצם להתחיל מדיאלוג. מהתפיסה ללכת דבר ראשון לסיפור החיים. לפני שמחליטים מה לעשות, לעשות היכרות עצמית מאז שהיית ילד מי היית יעלו דברים המשפחה רואה הזדמנות תתפסו אותה. לפתוח מרחב ומיומנויות וחמלה. משפחות מטפלות, הילדים נמצאים בגיל שהם צריכים לטפל בדור הצעיר ובדור המבוגר ובקריירה והם לא בחרו את זה על החבילה הזו. אין לי אלא להיות אמפתיי ויחד עם זאת להבין שאין ברירה לעשות את זה כמו שצריך, כי אחרת זה לא ישתפר. דווקא בהתחלה צריך להקדיש זמן ולהיות שם ולספר את הסיפור ולחשוב רחוק. היום הגיל השלישי יכול להיות 20-30 שנה. לא לחשוב איך למלא את השעתיים של הצהרים. אלא לחשוב מה לוקח אותך 10-5 שנים קדימה. משהו מספיק משמעותי כדי לרוץ קדימה.
הרבה פעמים משפחות מתלוננות שהחוויה של לשבת לדבר עם ההורים בדיור מוגן היא קשה, הם קורבניים והם טיפה מניפולטיביים כדי לגייס אמפתיה, חשוב לשחק את המשחק לא לאמת אותם אם המציאות, לזרום עם הנראטיב המצב יכול להשתפר להנהן להגיד נכון, זה אתגר זה מצב קשה, לזכור שזה לא תאור אובייקטיבי, צריך להבין שהוא קורבן עכשיו. מריה אומרת למשפחות להגיד – אני פה באתי לבקר אותך, פשוט חשוב לי להיות לצידך.
ד"ר און נותן דוגמה למשפט שילד אומר. ילד מדבר ישירות – "את יכולה להיות איתי?"
אז תבינו את זה ככה. זה לא ילך בלי לתת לזה זמן, תקשיבו יחד למוזיקה ותדברו הם אומרים שקשה ואין מה לעשות, נכון זה אתגר לתת תוקף למה שהם מרגישים, לא להעמת או לתקן ואם זה שקר אפילו לזרום איתו. המטרה לנסות למצוא עוגן שאפשר לעשות ממנו פרוייקט.
זה עולם ומלואו סביב זקנה שלמה. והכל מתחיל במודעות.
יש אנשים שמסתכלים בסיפוק על החיים שלהם. בקבלה ויש שחיים קשה עם העובדה הזו. הם מרגישים פספוס והחמצה. יש הרבה שונות וזה בסדר לא להיות מרוצה מהכל. בכל מקרה זה מתחיל לא בפעילויות אלא בגישה.
אני פוגשת משפחות שאומרות היא יושבת על הספה בבית ורואה טלביה היא לא רוצה לעשות כלום. ואני שואלת האם טוב לה? והם אומרים כן, ואני אומרת אם היא מרגישה מלאה תעזבו את זה. הפער מתסכל את הילדים או המטפלים מתוך פחד שאם הוא ימשיך להיות ככה, לא מועסק זה ישפיע על התפקוד הקוגנטיבי, והתפקוד הנפשי, מתפספסת פה האוטונומיה של הבחירה של האדם ולא דווקא הריקנות. מי אמר שהיא בסבל אם היא לא ב DOING מי שטוב לו טוב לו. אבל לפעמים צריך לשים לב האם זו מרירות יושבים על הספה ומתלוננים.
לאילו סימנים אנחנו יכולים לשים לב שזה משתנה, שזה לא מצב טוב יותר. יש תנועות שמעידות על שיעמום כמו לשחק בשיער, חוסר שקט, שמים את הראש היד, טיולים בבית, המשפחה יודעת בול. כשזה שם אין שאלה. וכשטוב טוב. מתוך פגישות עם בני משפחה הם יודעים בול, כשזה שם אתה שומע.
אמונות מגבילות
כשאני פוגש את ההורה בחוסר מעש מה קופץ? שהשיעמום הוא דבר רע, חשוב להבין שהוא לא דבר רע הוא חלק מהחיים.
בתהליך מציאת פעילות קודם כל צריך לעבוד על הגישה ולזכור שהחיים הם שלך והם האחריות שלך ואנחנו מכבדים אותו שהוא אחראי לחיים שלו ותפקידנו הוא לא להיות קטרינג אלא לעזור לו למצוא בעצמו יותר קל לשים את הילד בקייטנה. בגיל השלישי אחד הכעסים שיש הוא ש"המשפחה שמה אותו פה כדי להוריד ממנה את העול" המציאות מספרץ שזה כל כך רחוק מהמציאות, זה הכל רק לא זה וזה רק להיטיב ולהראות מסירות ודאגה והפער נחווה בצורה שונה.
לפעמים מספיק פעילות אחת או קשר משמעותי שנותן עולם ומלואו.
זה נותן פרספקטיבה רחבה ופותחת להבין שהעניין הוא לא ה DOING ולהציל ויש פה חשיבה למערכי הדיור שרוצים להיטיב ולהביא עוד ועוד ולמעשה צריך משהו שיתן תחושת משמעות.
ועד שבוע הבא – שיהיה דרור מדאגות.
מריה כץ עו"ס לגיל הזקנה ומומחית למערכי דיור לאוכלוסייה בגיל המבוגר מנכ"לית גולד פקטור – מרכז רב דורי לזקנה שלמה בדיור מותאם
