איך קרה שכל מה שמעניין את התקשורת והשיח הציבורי זה האם יש התעללות או אין, ולמה אין שום עיסוק רציני במרכיבי האיכות, השירות והמקצועיות של כל מוסד לגופו?
מערך הסיעוד בגריאטריה המוסדית הפך ליותר ויותר מתגונן בשנים האחרונות. זה הגיע לשיא עם טרנד הקמת מערכות המצלמות בהרבה מביתי האבות, רק כדי שלמשפחות תהיה עדות מצולמת לכך שיקיריהם אינם חשופים להתעללות גופנית או מילולית.
אם נתעמק קצת ונכיר את התחום, נוכל להיחשף לכל כך הרבה עשייה ברוכה שקיימת במקומות הללו. רובם המוחלט של העובדים עושים את עבודתם נאמנה מתוך תחושת שליחות, עם מקצועיות, מסירות ואכפתיות אמיתית. אלא שבמקום לראות את הכלל החיובי, יש בני משפחות של הדיירים שבוחרים לחפש בנרות את המיעוט החריג והשלילי. אז במקום לקבל חיזוקים חיוביים על עשייתם, אנשי המקצוע בעיקר חשופים לביקורת קבועה. לכן לא פלא שכלי בקרה מתווספים מטעם הרשויות, במטרה להגיע לתיעוד כמעט מלא על כל המתרחש, כתוצאה מכך, כל פעולה או תגובה הופכת לזהירה, איטית וקרה. מה שמביא להזנחת הפן האנושי והיחס האישי, שכל כך משמעותיים במתן טיפול ושירות לדיירים במקום.
אתן דוגמא אחת מתוך רבות, שיכולה להמחיש את המצב של מציאות מתגוננת על חשבון פיתוח המשאב האנושי.
השתתפתי בישיבה שהוקדשה לסקירת שביעות רצון ורמת שירות עם אחד המנהלים המוערכים והוותיקים בתחום ניהול בתי האבות. נחשפתי במהלך התצפיות להרבה מגע יזום בין אנשי הצוות לבין הדיירים. זה כלל ליטוף ביד של הדייר בעת פניה אליו, נגיעה חמה בכתף בניסיון לעודד השתתפות בפעילות. מצד שני, דיירת לקחה את היד של המטפלת והניחה אותה על הלחי שלה. אלא שמנהל המקום, שכאמור הינו איש מאוד מנוסה ומקצועי בתחום וטיפוס מאוד חם ואכפתי, אמר "לא טוב… שוב ושוב מסבירים לצוות לתת את השירות והטיפול בלי מגע יזום. זה עלול להתפרש כאלימות ויש נהלים ברורים להימנע ממגע מלבד זה שהכרחי לטיפול".
המקרה הזה ממחיש את המציאות העצובה וכפויית הטובה, בה מצויים עובדים בתחום. הם חשופים בצריח, והופכים לקורבנות של משפחות שנמצאות בדריכות מתמדת למצוא כל פתח לתביעה כספית. והכי חשוב, זה שבסופו של דבר התוצאה רעה לכולם: הדיירים במקום שוהים במציאות שיותר ויותר מכוונת ליחס "רובוטי" מתוקף עיסוק תמידי בחשש מהתיעוד והפרשנותו. כל הזמן מקננת בתודעה שלהם השאלה: מה יראו במצלמות? במקום לפנות משאבים לפיתוח המשאב האנושי, יחס אנושי ואווירה טובה ומשפחתית, זה הופך למוסד מתגונן המפחד לקחת סיכונים ועושה את המינימום.
יש כל כך הרבה דברים נפלאים שנעשים מדי יום עם ההורים שלנו בבתי האבות: סדנאות טיפוח נשי, גינון טיפולי, טיפול רגשי באמצעות בעלי חיים, ימי זמר באווירה נוסטלגית, יציאות משותפות לבתי קפה, טיולים לים, גירוי חושים בחדרי סנוזלן, סדנאות אפייה, טיפול רגשי בכלי נגינה, שירת קריוקי ועוד. זה נובע מכל כך הרבה רצון מצד אנשים מדהימים, שעובדים עם אוכלוסייה מבוגרת ועושים מאמצים כדי ליצר פעילויות העשרה חדשות שירגשו את הדיירים ויכניסו גיוון וקסם לחייהם. אבל אף אחד לא מדבר על זה, וגם לא על מאות פרויקטים בשיתוף מתנדבים בקהילה. ואותם עיסוקים משמעותיים נותנים להם תחושת ביטחון והעצמה.
ברבים מהמקומות אנשי הצוות נותנים את מספרי הטלפונים הפרטיים שלהם למשפחות כדי לתת את השירות הכי אישי 24 שעות ביממה. יש עובדים שהולכים לבקר את הדיירים בבתי החולים כשאלה מתאשפזים. נפתחות גם קבוצות וואטסאפ על ידי אחים ואחיות למשפחות של דיירי המחלקות שלהם כדי להעביר להם תמונות מהפעילויות. וארוחות חמות מוגשות עם הרבה אהבה 5 פעמים ביום, כמו בבית מלון. לכן גם מגיעים אלפי מכתבי תודה בשנה ממשפחות על היחס החם והאכפתי.
אז נכון שיש מקרים מזעזעים, אלא שהם חריגים ונדירים. ונכון שהתחום סובל מחוסר משווע של כוח אדם. אבל גם יש במה להתגאות, בנתינה ובמסירות כלפי אוכלוסיית אזרחים ותיקים במוסדות סיעודיים. מתוך עבודה ושיחות עם מאות דיירים אני נדהמת מכמה שתגובותיהם לטיפול מחממות את הלב. נוצרות שם מערכות יחסים מרגשות עד דמעות. בני גיל הזהב לא מרגישים שם בודדים וכן מרגישים שיש להם תמיד אוזן קשבת. לא מדברים על זה בערוצי התקשורת או בסלון הביתי, לא יורדים לשטח לדבר עם אותם קשישים ולשאול באמת איך הם מרגישים, כמה הם שבעי רצון.
אז אסור לנו לשכוח לרגע שלפני הכל ואחרי הכל, בבתי האבות עובדים אנשים עם חמלה, דאגה וסבלנות, שרבים מהם רואים במטופליהם דמיון להורים או לסבים שלהם. הם מתנהלים מרצון אמיתי להטיב עם המבוגרים שבשארית חייהם הפכו להיות תלויים בהם. והעובדים נרתמים ונמצאים שם בשבילם לשירות מלא ולטיפול מיידי בכל יום ובכל שעה. עם הדרישות של היום שהכל יהיה מצולם, ושכל פעילות תתועד במחשב, נעשה עוול גדול מדי לאנשים טובים מדי. ואנשים זה מילת המפתח כאן, לא מצלמות ולא מחשבים.
אריכות החיים, חשובה לא פחות איכות החיים. וזאת נגזרת מיחס אישי מהלב ולא בזהירות מתגוננת מהראש.
