הדיאלוג הפנימי הוא בין האני המסור, האוהב, הדואג, המחזיר תודה לבין אותה הבת והבן שהבטיחו להורה שלא יעבירו אותו מהבית בזקנתו.
אני נמצא באין מוצא כי מטפלים עוזבים, מתחלפים, שוב משמרות בין האחים, האחד יכול השני יש לו נסיעה מתוכננת ואני שאוחז בניהול הטיפול היום יומי לא יכול כבר, עצרתי כבר את החיים האישיים, אבל כבר לא מדובר רק על זה, האבא האם הוא באמת מקבל את הטיפול שמגיע לו בין מטפל למטפל? ומה עם זה שהוא כל היום לא עושה כלום בבית, לא יוצא החוצה לא עושה משהו שיכול לדרבן אותו ולתת לו קצת משמעות ועניין רק אם היינו מוצאים מישהו שיהיה איתו, שיפעיל אותו ולא ינטוש אותו ברגעי קושי ואנחנו כאן, אנחנו נעזור, נתמוך ניתן לו את כל הגיבוי
אני נמצא באין מוצא כי מטפלים עוזבים, מתחלפים, שוב משמרות בין האחים, האחד יכול השני יש לו נסיעה מתוכננת ואני שאוחז בניהול הטיפול היום יומי לא יכול כבר, עצרתי כבר את החיים האישיים, אבל כבר לא מדובר רק על זה, האבא האם הוא באמת מקבל את הטיפול שמגיע לו בין מטפל למטפל? ומה עם זה שהוא כל היום לא עושה כלום בבית, לא יוצא החוצה לא עושה משהו שיכול לדרבן אותו ולתת לו קצת משמעות ועניין רק אם היינו מוצאים מישהו שיהיה איתו, שיפעיל אותו ולא ינטוש אותו ברגעי קושי ואנחנו כאן, אנחנו נעזור, נתמוך ניתן לו את כל הגיבוי
אבל כמה עוד זמן זה ייקח, ומי אמר שהפעם זה הסתדר?
אולי די, אולי כבר פשוט אין ברירה ובית אבות דווקא יעשה לו טוב, יהיה לו שם תעסוקה, יהיו רופאים שיבדקו אותו, תהיה שגרה. אבל איך? הרי הבטחתנו לו שלעולם לא נעביר אותו מהבית, שהוא יזדקן בביתו ולא נשלח אותו לבית אבות.
איך אוכל לחיות עם החלטה הזאת? ואם הוא יוותר, לא יסלח ופשוט ירים ידיים מצער? אף אחד באמת הרי לא יודע עד כמה מבינים בדמנציה גם אם הם כבר לא מבינים הכל או מדברים לעניין תמיד הרי הוא יבין שהוא לא בבית, איך אסתכל לו בעיניים? ואם יקרה לו משהו שם? לא אסלח לעצמי על זה, מה זה אומר עלי… שחרצתי את גורלו של אבא.
נכון, יש המספרים שהוריהם בסדר מאז שעברו, וגם ראיתי שיש מקומות נעימים ונראה שמטפלים בהם טוב ופגשתי אנשים נחמדים שרוצים לעזור.
אבל זה אבא שלי, והוא כל כך קשור לבית שלו איך הוא יוכל לעבור את השינוי? הוא רגיל לפינה שלו ולשקט שלו ועד שהוא מתרגל למטפל חדש לוקח הרבה זמן איך יוכל להתרגל למקום שהכל חדש בו. דיאלוג כזה, הוא קריעת ים סוף עבור הילדים שניצבים בפני המציאות של היום לבין אותו הילד שהבטיח להורה לשמור עליו בבית.
השחרור מעבדות לדיאלוג הפנימי הזה הוא בקבלה של שני החלקים שמנהלים את הדיאלוג, קבלה שגם הקול הנלחם בעד הטיפול בבית וגם הקול בעד הטיפול בדיור מחוץ לבית הם שני קולות של אותו אחד שאוהב, שמסור, שלא נוטש ולא מפקיר, אותו אחד שפשוט מחפש דרך בגילוי לב להפסיק להילחם.
עבדות שזורה בדעות קדומות, בתפיסות חברתיות ותדמיות שמולבשות על ידי החברה. שחררו את עצמכם בכנות, במה הכי נכון ומדויק לכם ולכוחות שלכם מתוך קבלה שאין כאן מנצחים בהחלטה הן באם תבחרו בבית או מחוץ לבית. הניצחון האמיתי הוא להכיר שאתם אהובים ותישארו אהובים על ידי ההורה שלכם ללא תלות בהחלטה או תוצאה, אלא מעצם היותכם הילדים שלהם שדואגים להם לזקנה מכובדת
כל אחד בדרכו שלו.
כל אחד בדרכו שלו.
אוהבת כתמיד,
שלכם
שלכם
מריה כץ
