בית אבות בן יהודה קריית ביאליק

מאד מרוצה. מודה על כל מה שעשו בזמן הקורונה. אנחנו מבקרים פעם בשבוע. הם שומרים על הכללים, ממש טוב. מטפלים בה טוב, היא לא הרגישה לא טוב מיד העבירו לבית החולים ומיד טיפלו והודיעו לנו. עושים לבד את הטיפוח. צבע לשיער מניקור. כשהייתה יותר צלולה הייתה עושה את כל הפעילויות עכשיו היא פחות יכולה לעשות. בזמן האחרון היא פחות משתתפת, כי היא מתדרדרת. האחות הראשית – בתקופה שלא יכלנו לבוא לבקר פעמיים בשלוש בשבוע התקשרה סיוור פשוט מהממת. וגם העו"ס מייסא מהממת בקשר רציף איתנו. כל הזמן. שימשיכו כך. תודה

לאפשר ביקורים כבימים ובשעות שנוחים גם לבני המשפחה. מגלים חוסר גמישות. אני עובדת בבוקר. לא נותנים לי לבוא אחה"צ או בימים שאני רוצה.

לא מעדכנים בזמנו היו פעמיים בשבוע ביקורים ועכשיו הורידו לפעם אחת ואין טיפולי טיפוח, דברים כאלה קטנים . אני מבינה את המצב אבל … צריך לתת יחס אישי לכל דייר ואין את זה מספיק אולי אמא שלי מבולבלת אבל היא כל הזמן אומרת שאין מספיק סבלנות לצוות . עכשיו עשו לה PEG והיא כל הזמן צועקת ובוכה והיא רוצה לאכול. אם היה לי אפשרות להביא את כל המכשורים הביתה הייתי מביאה אותה הביתה. לא יודעת צריך טיפול.

מאד משתדלים בהתאם למצב. אני רוצה לקחת אותו החוצה הוא מסכן, אני חושבת שאפשר טיפה להיות גמישים ולהוציא טיפה החוצה הוא היה רוצה להיות קצת למטה לא כל היום למעלה.

השירות היה בסדר. הם עושים את כל המאמצים לעזור למשפחות. ברור לי שיש הרבה דיירים וכולם רוצים לדבר עם המשפחה ומה שהם יכלו הם עשו.

סומך היא בידיים טובות. האנשים נחמדים מאד. את רואה שזה לא כדי לרצות זה מהלב עושים את הדברים, הם לא מחפפים.

ההכרות שלנו חצי שנה, הם שיקמו אותה בצורה יותר מהכלל. היא יותר שמחה, למרות העצבות מחוסר קשר עם המשפחה. אפשר ליצור קשר, דואגים להתקשר. הם יוזמות ומוטיבציה מאד גבוה. אולי כי המקום חדש. צוות מדהים אין דברים כאלה אמא שלי צלולה רק לא מתפקדת מדברים איתה צוחקים איתה קונים למענה. הצוות מכספם שלהם. הסטיגמה על בתי אבות השתנתה לי. ממש רק דברים טובים.

בבית אבות בן יהודה מעדכנים, אין לי תלונות אין משהו שאני יכולה להגיד שמשהו לא טוב אין לי טענות. היה קצת כעס על כך שסבתא שלה חלתה בקורונה וקיבלו את ההודעה לא מבית האבות אלא ממד"א. אבל זה עבר גם הסבתא החלימה וחזרה לבית האבות.

יש הרבה דברים שאנחנו מבקשים ואנחנו לא יודעים מה קורה. כל רגע שלא רואים שום דבר אנחנו בספק. אני רואה שהם בסדר גמור, סבלניים. וכשאני שואלת את אחותי היא לא כל כך מרוצה. היא הפסיקה ללכת. היא שם חצי שנה. אין פיזיותרפיה כל יום הם אומרים שהיא מסרבת מדוכאת ולא רוצה לעשות שום דבר. היא רוצה לצאת משם להיות בבית. .אבל זה קשה לנו כשהיא ממש סיעודית. אני רואה שכולם נחמדים כשמדברים איתם אין לי מה להגיד. נראים טובים והיו שיחות איתם והם בסדר גמור אבל התוצאה – זה לא זה. היא מתדרדרת לא אוכלת. יש לה דיכאון ולא משתפת פעולה עם אף אחד. כשהיינו הולכים זה עוד היה פחות או יותר בסדר. כל יום אנחנו מביאים אוכל אבל אני לא יודעת אם הם נותנים לה או לא. היא לא אומרת אם אכלה או לא.